מסע ההנקה שלי
חשבתי שידעתי מה הולך לקרות. ספויילר, טעיתי. כבר הפנמתי שאני הולכת ללדת בשיא המגפה, כשהעולם בחוץ חושב שנדבקים מקורונה ממלפפון בסופר ואת כל ההכנות וההדרכות עשיתי בזום. הבית חולים בסנטה מוניקה שלח הזמנות לכל היולדות המשוערות להדרכה חינמית עם ציורים, סרטונים ומדריכה עם בבובה. בחיי. חשבתי שהבנתי. ילדתי ואז הבנתי שלא הבנתי כלום.
תכלס, עד היום אין לי מושג עם נור ינק תכלס בחדר לידה. הוא היה עלי, על השד, על הפיטמה , הגיעה אחות והתרשמה לטובה. אני מספרת לעצמי שהוא התחבר והכל היה מושלם.
כשעברתי לחדר ונור לידי, ישן ואני כאובה במיטה, נחתי. עיכלתי את הלידה ואמרתי טוב- יתעורר, נניק. סבבה. נכנסה האחות אחרי כמה זמן לבדוק את נור, הוא התעורר והיא עזרה לי לחבר אותו בתנוחת פוטבול. לא הבנתי כלום. אחרי זמן מה הגיע אחות אחרת ועזרה לי להחליף צד, כריות, חיבורים, צינורות שמחוברים אלי ( אנטיביוטיקה וכאלה.. סיפור הלידה שלי כאן אם בא לך לקורא מה היה שם ) ואז מגיעה אחות שלישית ואומרת “ בואי נבדוק אם יוצא לך חלב”, היא עשתה לי סחיטה ידנית. התחילה עם כפפה. קיללה בנימוס שזה לא נוח לה ופ#%$ק קורונה והורידה את הכפפה באישורי והצליחה לסחוט קולוסטרום על האצבע שלי. בהתרגשות רבה והסבירה לי איך לתת לנור. אחר כך, הדריכה אותי איך לעשות סחיטה ידנית עצמאית. מבולבלת וכואבה לא הבנתי כלום. האחות זימנה את רלי שיצפה וילמד. וואלה הוא הצליח יותר טוב ממני. ספויילר 2- זה ממש עזר לי שרלי הבין מה לעשות כי זה עזר לנו בבית בימים של אחרי. בהמשך היום ישנתי, הנקתי ולא ממש עקבתי אחרי זמנים, מספר פעמים וכל זה. בחיי, לא זוכרת מה עשיתי מלבד לנסות לקום מהמיטה לעשות פיפי. לקראת הערב נכנסה אחות וכתבה כמה דברים על הלוח בחדר, שאלה כמה פעמים נור ינק ואמרה שאנסה להניק יותר. אוקיי, אמרה.
בחוברת המסמכים בתיקיית השחרור דף אחד עם הסברים על הנקה וציורים של זיהוי סימני רעב. אוקיי, נתנו. אחות ראשית באה לשחרר אותנו ואומרת לי- נהיה בקשר עוד יומיים, נצלצל אלייך לשאול איך הולך עם ההנקה. הייתה בטוחה שהיא צוחקת עלי, אבל אמריקה אז הכל יכול להיות.
שישי בערב, חזרנו הביתה. בין הספה לאכול משהו ולהתחיל את העלייה במדרגות לחדר שינה, התחלנו את הערב הראשון שלנו בבית. הר של כריות, שמיכות, מים והרבה שאלות.
נור ינק, או לפחות כך חשבתי. מחליפה בין הצדדים, מתרגלת את התנחות מהבית חולים. הגענו לבוקר וחוזר חלילה. אחרי יום מגיע חלב בוגר יותר, כבר לא צמיגי כזה ואיתו המלאות. בבת אחת הרגשתי את החזה שלי מתמלא ונהייה כבד. אמאלה. וכאב לי. אלוהיי.
ביום שני כתבתי לכירופרקט שלי אם אני יכולה להגיע אליו כי אני מפורקת. תרתי משמע. הוא סיפר לי על לוריין, שעבדה בחנות הנקה כמה רחובות מאיתנו ושהיא מדריכת הנקה ועוזרת לאמהות. אני שהייתי בטוחה שהכל בשליטה, לקחתי את הטלפון ואמרתי, אולי. אחרי יומיים מפגש ראשון אצל הרופאת ילדים. דקה לפני שיוצאים לדרך, אני רואה פליטה עם דם. היסטריה. בודקת את נור, ישן וטוב לו. בודקת אותי- פצע בפיטמה. מתייעצת עם הרופאת ילדים “ יכול להיות שזה מרגישות, אבל אם זה לא עובר, ממליצה לך לפנות למדריכת הנקה”. באותו יום מקבלת את הטלפון המפתיע של השנה, מחלקת יולדות מצלצלים לשאול לשלומי ואיך הולך עם ההנקה. שאלתי שאלות, היא נתנה תשובות טובות ואמרה שאם אני מרגישה צורך שאני יכולה לתאם זמן ולבוא לבית חולים, בכל זאת, קורונה..
אחרי יומיים, גודש ולפיטמות שלי, שלום. הרגשתי שאחת נחתכה ולעולם לא תחזור יותר. צלצלתי ללוריין. ואז הבנתי את הקסם. ביכולת מופלאה, בטלפון בלבד- קורונה פלוס לוריין לא הייתה טכנולוגית במיוחד אז לא היה לה פייסטיים או זום. רק דיברנו בטלפון. אני תיארתי מה קורה, היא כיוונה, שאלה שאלות והייתה סבלנית עד מאוד להיות איתי לפעמים הנקה שלמה בטלפון כדי לעבור איתי על כך השלבים.
הייתי כותבת לה כל יום, כמה הודעות. על איך עבר הלילה, איך הנקתי בבוקר, כמה צדדים החלפתי. היא הכתיבה לי תוכנית, נתנה שמות, טיפים, איך למקם את הרגליים ואיך למקם את נור מולי. ציירה לי תמונה כל כך ברורה ופתאום, הכל התחבר.
דיברנו על מוצצים, על הצגת בקבוק ושאיבה. גם כאן, חשבתי שאני יודעת יותר טוב וכמובן, שטעיתי. שאבתי ובזמן שנור קיבל בקבוק ושאני הייתי אמורה לשאוב שוב, דילגתי, אמרתי “ יהיה בסדר” ולא היה בסדר. זה התחיל שרשרת של מרדפים אחרי התמלאות שהפכה לגודש שלקח לי יומיים לאזן שוב, בעזרתה של לוריין.
שבועות היינו בקשר. כשעזבתי את ארצות הברית כתבתי לה שהיא הצילה לי את ההנקה ונתנה לי את חווית הכניסה לאמהות הכי טובה שיכלתי. הייתי אסירת תודה לה ולכירופרקט שלי שיזם את ההיכרות שלנו. ( אגב, היא שלחה אותי חזרה אליו עם נור למספר טיפולים שגם שיפרה את האחיזה של נור מול השד ושחררה את הלסתות שלו כבר מהטיפול הראשון! )
שישה שבועות אחרי הלידה הקליק נקלק ונוצרה הרמוניה. קמתי בבוקר והרגשתי שהשדיים שלי מאוזנים, הם כבר לא סופר עמוסים ואני ממש מבינה את סדר הדברים. מאז הדברים זרמנו.
כשנור היה בן 5 חודשים, היינו בביקור בארץ. הייתי במסיבת רווקות של חברה ואנחנו עדיין בימי קורונה. מתעוררת בבוקר של אחרי המסיבה אחרי לילה נוראי של חום וצמרמורות וכאבים בחזה. אומרת לרלי ב 5 בבוקר. נראה לי שיש לי קורונה או דלקת בשד. ורציתי למות מכמה רע שהרגשתי. חום גבוה, צמרמורות וחולשה לא נורמאלית. ישבתי במקלחת ורעדתי. בראש רצו כל הסרטים הנוראיים שהדבקתי בקורונה את הכלה ההריונית פלוס כל החברות ואבוי לי. 6 בבוקר שיחה עם אחות מכבי. 9 מוקד נשים. 9 וחצי אוגמנטיין ל 10 ימים. לכי להניק ולישון. כך אמר הרופא.
בהסתכלות אחורה, הדלקת נוצרה מחזייה ספורט לוחצת בשילוב עם מנשא ככל הנראה.
שבועיים אחרי אותה דלקת הפכתי למסטרית באיתור פוטנציאל לגודש או סתימות ואימצתי לליבי את תנוחת ההנקה על 6 שמאוד הקלה ולי עשתה טוב.
כמה חודשים אחרי, נור בן 8 חודשים, יומיים לפני יציאה לטיול קרוואן של שלושה שבועות במערב ארצות הברית. מרגישה סתימה באחת הצינוריות. גולה כזאת שלא מתפרקת. מכניסה את פרוטוקול הנקה על 6 בטורבו. מנסה סחיטות, שימוש בכוס טפטופים ושאיבה פאסיבית, תפוח אדמה בחזייה וכל שיטות סבתא אחרות שהצלחתי למצוא. כל מה שקראתי עליו להקלה ולמנוע דלקת, עשיתי. יצאנו לדרך ובמקביל לחיפוש חניוני לילה מוסדרים לקראוון, חיפשתי איפה אני קונה לציטין זרעי חמנייה מינון 1200 מ”ג. היה חוסר. עברנו כמה ערים עד שמצאתי את הוואלמרט המיוחל. האוצר בידיי. אחרי יומיים, הסתימה התפוגגה. המשכתי לקחת עוד לתקופה למניעה עד שהרגשתי שזה מאחורי סופית.
נור ינק עד גיל שנה ו שלושה חודשים. יום אחרי שלא ינק יום שלם ישבנו יחד על המיטה, הוא הסתכל עלי, ועל השד, ניסה לשים אותו בפה וכאילו לא זכר מה עושים איתו. הייתי כל כך מופתעת ונרגשת מהסיטואציה, איך מנהג שהיה ככ מרכזי בחייו עד לפני יום, הפך לו במהירות למשהו לא מוכר.
בירכתי אותו על הפרידה והלכתי להוציא מהארון את כל החזיות מלפני ההריון.